תנ"ך על הפרק - שמות ג - צרור המור

תנ"ך על הפרק

שמות ג

53 / 929
היום

הפרק

התגלות ה' למשה בסנה

וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה׃וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֥ה אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה׃וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא׃וַיֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵהַבִּ֖יט אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃וַיֹּאמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּֽה־תֹאמַר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֙דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵעֳנִ֣י מִצְרַיִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃וְשָׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלֲכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃וְשָׁלַחְתִּ֤י אֶת־יָדִי֙ וְהִכֵּיתִ֣י אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתַ֔י אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶֽם׃וְנָתַתִּ֛י אֶת־חֵ֥ן הָֽעָם־הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵלְכ֖וּ רֵיקָֽם׃וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ואמר אסורה נא וגומר. שרצה לראות מה טעם לא יבער הסנה שהם ישראל. אחר שהם בגלות איך לא יבער הסנה. לא אמר מדוע לא אוכל. אלא אפילו הבערה פשוטה ושום נזק אין בהם ושער ראשיהון לא יתחרך. כמו שאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה. אחר שהם בתוך הסנה והסנה לא יבער. ולפי שרצה לידע הסבה. השיב לו השם אלהי יצחק ואלהי יעקב. להורות על זכות האבות כמו שפי' לו יותר בדיבורו. ואמר אסורה נא ואראה. ולא היה לו לומר אלא אתקרב ואראה. כי אם היה מתרחק איך יראה. ועוד למה אמר וירא ה' כי סר לראות ולא אמר וירא מלאך ה'. ועוד למה אמר ויקרא אליו. כי אם היה קרוב לא היה צריך קריאה. ועוד היאך אמר אסורה נא. היאך היה רוצה להתקרב אצל האש והלא כבר אמרי' במס' תמיד אומרים לו הזהר שמא תכוה. והקדוש ז"ל כתב כי משה לא היה ירא מן האש לפי שנאמר בו כי מן המים משיתיהו. ולכן אמר אסורה נא ואתקרב אל האש אחר שאיני ירא ממנו. ואראה דעתו לומר כי משה ניתנה על ידו התורה שנקראת מים. וזהו כי מן המים משיתיהו. והתורה נכתבה באש שחורה ע"ג אש לבנה והיא אש אוכלה וכבר אמרו כי יש אש אוכלת אש. ולפי שאש התורה אוכלת כל האישים. אמרו שאפי' רשעים שבישראל אין אש של גיהנם שולטת בהם ק"ו מסלמנדרא שהיא בריה שנבראת באש והסך מדמה אין אש שולטת בו. כ"ש אלו האנשים שהם מלאים מצות כרימון שאין אש של גיהנם שולטת בהם. ולכן משה באש התורה לא היה ירא מאש המלאך. ולכן אמר אסורה נא ואראה. והרצון אצלי שהוא כפשוטו. ובזה יורה על מעלת משה ועל ענותנותו. כי בדברים העמוקים צריך האדם להתרחק מהשגתם פן יקבל נזק מהם. כאמרו דבש מצאת אכול דייך. שזה רמז על מתיקות התורה. ואמרו דבש וחלב תחת לשונך דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לשונך ולא תעסוק בהם. ולזה אמר דוד ע"ה אחר שסיפר מעלת התורה כאומרו תורת ה' תמימה הנחמדים מזהב. לרמוז שד"ת הם מתוקים מדבש ובני האדם נגררים אחר מתיקותם. ולפי שאולי יטעה אדם בהבנתם לפי עמקם. אמר גם עבדך שהוא דוד שהיה ראש הסנהדרין נזהר בהם מלהתעסק בעומקם ומה יעשו אזובי קיר. והטעם לזה בשמרם עקב רב. לפי שד"ת יש בהם דברים גדולים. והוא כמו שמר את הדבר. ולפי שהאדם יחטא בזה בשוגג או במזיד שאומר בגובה לבו ובעומק שכלו אין דבר נעלם ממני. לז"א שגיאות מי יבין גם מזדים חשוך עבדך. ולכו אמרו אם רץ לבך החזירהו לעקומו וכו'. במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות. ולכן מי שמתרחק מאלו הדברים הוא ראוי להקרא חכם אחר שמכיר מקומו. ובזה ישיג כל הדברים. כי בדברים הבלתי נשגים. המניעה מההשגה היא השגה. אבל אם הוא חושב שמשיג ויודע. לא ידע ולא יבין. וזהו אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. שפירושו אצלי אימתי אני אומר שאחכמה כשהיא רחוקה ממני. אבל אם אני חושב שאני קרוב אצל הדברים ומשיגם. אני סכל. וזהו אמרתי אחכמה אם אני אומר שאני חכם. היא רחוקה ממני. בענין ששני הפירושים בו והוא מתהפך. ולכן אמר משה כשראה המראה הגדול הזה אי אפשר לי להשיגו. אסורה נא אתרחק עתה בזה העת אחר שאיני ראוי. ומיד אראה ואשיג מדוע לא יבער הסנה. כי אחר שאני יודע שלא השגתי הדבר. אסתכל בו בעיון נמרץ ובהשקפה תמידית. בענין שברוב הימים תמצאנו. וז"ש אליהו אם תראה אותי לוקח מאתך יהיה לך כן. לפי שאלישע שאל מאליהו ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. ולפי שזה נראה דבר נמנע. א"ל הקשית לשאול. אבל אם תראה אותי לוקח מאתך. ר"ל אם תתמיד להלוך עמי ולא תתפרש ממני. אפשר שתשיג ברוב התמידות. או שאמר והוא הנכון. אם תראה אותי לוקח מאתך. כלומר אם תעריך אותי לוקח מאתך. בענין שכשיהיה לך ספק מה. לא תאמר אלך אצל אליהו והוא יפרש לי הצפונות. אז יהיה לך כן. שכשתדע שאיני עומד עמך אלא שיש לך לטרוח ביום ובלילה לעיין בעיון נמרץ. אז תוכל להשיג כל דבר ויהיה לך כן. וז"ש במדרש קהלת דברי חכמים כדרבונות וגו' בעלי אסופות אימתי ד"ת מתקיימים באדם. בזמן שבעליהם נאספים מהם. כל זמן שרבו קיים וכו'. אמרו בפירוש מה שאמרנו כי דברי תורה א"א לאדם להשיגם כשיש לו רב תמיד אצלו לשאול ממנו. אבל כשבעליהם נאספים מהם שהם החכמים. ונשארו ערומים בלי לבוש. יעיין בעיון נמרץ להשיג הדבר. ובפי' שיר השירים פירשתי פרשת אליהו ואלישע פירוש נפלא. ולכן אמר משה אסורה נא ואתרחק מזאת המראה. אחר שהיא עמוקה ומיד אראה ואשיג בהשקפה נפלאה ובעיון נמרץ. אחר שאני יודע שהיא רחוקה ממני. וכשראה השם ענותנותו. אמר וירא ה' כי סר לראות. להורות שעלה למעלה גדולה מבראשונה. כי בראשונה ע"י מלאך. ועתה וירא ה' הוא בעצמו כי סר לראות. ר"ל שנתרחק מההשגה לראות ולהשיג. ויקרא אליו אלהים בקול גדול. לפי שהיה מתרחק. ויאמר משה משה. נראה מזה לפי שנתרחק והחזיק עצמו בבלתי ראוי. מיד השיג הדבר. באופן שהרחקתו הקרבתו. והקרבתו הרחקתו: ולפי שכשאמר ויאמר הנני נזדרז להלוך לכבוד השם. א"ל השם אל תקרב הלום. כלומר עמוד במקומך ושם אדבר אתך. ולפי שאני רואה אותך מוכן מכל האדם. אני אומר לך של נעלך מעל רגליך. שזה רמז להרחקת הגשמות ותכלית הפרישה מדברי העולם. כמו שנאמר לו ואתה פה עמוד עמדי. אבל יהושע שלא היה דבק כ"כ נאמר לו של נעלך. וישאר לו המנעל האחר להשתמש במותרות ובענייני העולם. ולהורות מעלת משה על יהושע ועל כל הנביאים. תמצא שבמשה כתיב אל תקרב הלום ואין הלום אלא מלך כמאמרם ז"ל. וכאן ניתן לו המלכות. אבל ביהושע לא אמר הלום. וכן במשה אמר אדמת קדש הוא. וביהושע קדש הוא. להורות על מעלת המקום המקודש של משה שהוא אדמת קדש מבחר המקומות כמו אדמת עפר. וכן נאמר באדם הראשון עפר מן האדמה ממבחר המקומות צבר עפרו. וכן ביהושע אמר ויעש כן. אבל במשה לא אמר ויעש כן. להורות כי יהושע הוצרך לעשות הכנה ולהפשיט כתנתו מעליו. אבל במשה לא הוצרך לעשות שום דבר ולא שום הכנה. בא לו מיד בדיבור זה ונמצא מוכן ושלם מצד עצמו. וכל זה להורות על רוב מעלתו שהוא מוכן בלי הכנת מקום. לפי שלפעמים אע"פ שלא יהיה אדם מוכן יסייעהו המקום. כמו שפירשתי אצל אין זה כי אם בית אלהים. אין זה מצד עצמי אלא מצד היות בית אלהים. ולכן יהושע הוצרך הכנה והכנת המקום שהוא קדש. אע"פ שהוא לא היה כ"כ מוכן ולכן אמר ויעש כן. אבל משה לא היה צריך הכנה ולא הכנת מקום אע"פ שנאמר לו אדמת קדש הוא. וכל זה הוא בדרך הפשט. אבל דעתי עוד בזה כי ביריחו לא היה בו מקום קדוש. וכן בחורב אע"פ שנקרא הר האלהים ע"ש העתיד. לא אמר אדמת קדש הוא אלא על מעלת הדיבור שדיבר עמו. כאלו א"ל שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים לדבר עמי. שתעמוד בעצמך ולא תכנס לפנים ממחיצתך. וזהו אל תקרב הלום וראה אם אתה מוכן. כי המקום אשר אתה עומד עליו. כאלו אמר כי השם אשר אתה עומד עמו הוא דבר קדוש. והנה מקום בכאן רמז לשם יהו"ה. כי כן עולה במספרו י' פעמים י' הם ק'. ה' פעמים ה' כ"ה. ו' פעמים ו' ל"ו. ה' פעמים ה' כ"ה. עולה השם קפ"ו כמנין מקו"ם. וזהו כי המקום אשר אתה עומד עליו. לזרזו במעלת השכינה: והטעם שנראה בסנה. אמרו ז"ל י"ב דברים כנגד י"ב שבטי ישראל. אזכור מהם מה שאזכור משום אנכי בצרה. א"ר פלוני מאי דכתיב יונתי תמתי אל תקרי תמתי אלא תאומתי. מה תאומים אלו כל אחד מרגיש בצער חבירו. כך הקב"ה בכל צרתם לו צר. ד"א להודיעך שאין מקום פנוי בלא שכינה ואפי' הסנה דכתיב מלא כל הארץ כבודו. ד"א להודיעך שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ומכל האילנות כורתים פסל לע"ז חוץ מהסנה. ד"א מה הסנה כל עוף שנכנס בו אין יוצא משם עד שכנפיו מתמרטות. כך כל המיצר לישראל אינו נפרש מהם עד שנוטל שלו מתחת ידו כי השם נפרע ממנו. וז"ש בלעם כי מראש צורים אראנו ישראל נמשלו לצור וישמעאלים נמשלו לחרס דכתיב ושברה כשבר נבל יוצרים המשל אומר נפל קדירה על כיפא ווי לקדירה. נפל כיפא על קדירה ווי לקדירה. וזה רמז על גבורת ישראל. כאומרם שלשה עזים הם. ישראל באומות וישמעאלים יכלו באפס תקוה. וישראל ישארו בחזקתם כצור החלמיש. ד"א כמנין הסנה שרתה שכינה בהר. כי שלשה עליות עלה משה להר ובכל עלייה שהה שם ארבעים יום. הרי ק"כ כמנין הסנה. דבר אחר מנין הסנה היו ימיו של משה דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. דכוותם מערת המכפלה מנין מכפלה היו ימיו של אברהם. דכתיב ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים. דבר אחר מה הסנה גדל במקום מים ובמדבר. כן יש בישראל בעלי תורה ובעלי מצוה. ד"א לפי שכל האילנות יש מהם שיש להם עלה אחת ויש מהם שיש להם שנים או שלשה. אבל הסנה יש בו ה' עלין. כך אמר הקב"ה למשה. אין להם אלא זכות אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן. ד"א מה הסנה גדר לגן כך ישראל גדר לעולם. ד"א הסנה. בכאן הראו לו נתינת התורה בסיני. כלולה בעשרת הדברות כנגד שני ההי"ן והסמ"ך היא כנגד ס' מסכתות. היא תורה שבע"פ שקבל משה מסיני. והנון היא כנגד נ' פרשיות של תורה זאת אינה מן המנין. והג' נפלאו ממני. אח"כ מצאתי המדרש כלו וזה נסחו. רבי יוסי אומר מפני שהוא טהור ואין עו"ג יכולים לעשות ממנו פסל לע"ז. א"ר יונה מאי דכתיב יונתי תמתי כלומר תאומתי. מה התאומים הללו חשש אחד מהם מרגיש חבירו. כביכול אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה. מלמד שאמר הקב"ה למשה אתה רואה שאני בצער כשם שישראל שרויים בצער. שאני מדבר עמך מתוך הקוצים. כביכול אני שותף בצערא. ד"א ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה ואפי' הסנה. דבר אחר מה הסנה שפל מכל האילנות כך היו ישראל בגלות שפלים מכל האומות. דבר אחר כשם שהסנה קשה מכל האילנות. וכל עוף שנכנם בסנה אינו יוצא ממנו בשלום אלא כנפיו מתמרטות. כן מי שמזיק לישראל אינו יוצא לשלום. רבי יוחנן אומר מה הסנה גדר לעולם כן ישראל גדר לעולם. ד"א רמז לו שיחיה ק"כ שנה כמנין הסנה. ודכותיה חי אברהם קע"ה כמנין המכפלה. ד"א כמנין הסנה שרתה שכינה בהר שעלה משה ג"פ. ד"א מה הסנה יש בו קוצים ורירין כך בישראל יש צדיקים ויש רשעים. רב נחמן בנו של ר"ש בן נחמני אמר כל האילנות יש מהם עושים עלה אחת ומהם שנים ומהם ג' דהיינו הדם. אבל הסנה יש לו ה' עלין. א"ל הקב"ה למשה אין להם לישראל אלא זכות אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן. ד"א מה הסנה אינו גדל אלא על המים. כך ישראל אינן מתקיימים אלא בזכות התורה שנמשלה למים. ד"א מה הסנה גדל בגנה ובנהר כך ישראל גדולים בעוה"ז ובעוה"ב. ועוד ד' פעמים כתיב הסנה כנגד ד' גליות ע"כ: אחכ"א ויאמר אנכי אלהי אביך. להעלותו ממדרגה למדרגה. ואח"כ אלהי אברהם. ובעבור מעלת משה זכה עמרם אביו להסב בראש. והוא בעונתנותו הסתיר פניו. כי ירא מהביט אפילו אל האלהים. ולכן ויאמר ה' ראה ראיתי. נראה לו במדרגה עליונה. ואמר שהשגיח עליהם בהשגחה נפלאה. ולזה הזכיר ראיה שמיעה ידיעה. כי הדברים משיג האדם מצד ראיה או מצד שמיעה או מצד ידיעה. או מצד שלשתם יחד. ולזה אמר ראה ראיתי את עני עמי כנגד הראייה. ואת צעקתם שמעתי מצד השמיעה. כי ידעתי את מכאוביו. בענין שיתענגו בארן טובה להסיר מכאוביהם. ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלו בזה העת. וגם ראיתי את הלחץ וזדון המצריים. ועתה בזה העת לכה ואשלחך אל פרעה לשבר זדונו. והוצא את עמי בני ישראל להצילם מידם. ואז השיב מי אנכי איש שפל וכבד פה לילך אל פרעה מלך גדול. וכי אוציא את בני ישראל עם רב ועצום. ויש בהם אנשים ראויים ממני לזה השליחות. ואז השיבו השם ויאמר כי אהיה עמך. ולא תאמר מי אנכי. כי אנכו העוזר. וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. כלומר אינך צריך אות אחר אלא כי אנכי שלחתיך. ואחר שאני המשלח לא תאמר מי אנכי. וכנגד וכי אוציא את בני ישראל. אמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. כאן בישרו שעתידים ישראל לקבל התורה על ידו. ושהוא יהיה נביאם ורבם ואין בכל ישראל כמוהו. באופן שבזה הודיעו שאין בישראל שלמות. עד אותו עת שיעבדון את האלהים בקבלת התורה. ואם פירוש וכי אוציא את בני ישראל שאינן ראויין כדעת רז"ל. השיבו השם כי הם מוכנים לקיבול התורה. באופן שיש להם ידיעה והכנה מה. ולכן חזר משה ואמר הנה אנכי בא אל בני ישראל. אחר שיש להם ידיעה מה. ישאלו ויאמרו מה שמו מה אומר אליהם. ועוד רמז בזה לפי הדרך הראשון. כי אחר שהשם אמר לו שתהיה השגחתו עמו. רצה לדעת שמו המורה על מהותו המיוחד לו. לפי שעד כאן לא אמר לו אלא אבותיכם אלהי אברהם והוא דיבור סתמי. ולכן רצה להכנס אל עומק האלהות ולשאול מה שמו. ולכן חזר הדבר כנגד ישראל ואמר ואמרו לי מה שמו. אם לא אבאר להם יותר. אם ירצו לדעת מי הוא זה ואיזהו ואמרו לי מה שמו. כי מן הראוי הוא שהשליח ידע מי שולחו. מה אומר אליהם להביאם אל האמונה האמיתית. ואז השיבו השם אהיה אשר אהיה. לפי שהוא יתברך השיבו על מה שאמר מי אנכי כי אהיה עמך. וזאת התשובה היא ג"כ מספקת על זאת השאלה. וזהו אהיה אשר אהיה. כלומר אהיה עמך בזה הספק כאשר אהיה בראשונה. ואם ישאלוך בני ישראל אמור להם אהיה שלחני אליכם. ואם יאמרו מי הוא זה ואמרת אליהם ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק. ולכן הזכיר בכאן כה תאמר אל בני ישראל ואמרת אליהם ג' פעמים זו אחר זו. ומן היותר נעלם ירד אל היותר מפורסם. וזה אהיה שלחני אליכם השם הנעלם. ומי הוא זה שם הנעלם כה תאמר ה' שזהו השם הנורא שכבר שמעו אותו ומי הוא זה שם (הנעלם) [המפורסם] כה תאמר ה' אלהי אבותיכם. שזה יותר מפורסם להם. שהוא רועה ומנהיג אותם בצרתם. זה שמי המפורסם. ונזכר להם. ובזה השם המפורסם מיד ושמעו לקולך. ומפני שנראה שמשה לא שאל אלא דבר אחד. והוא ואמרו לי מה שמו. והשם השיבו שלשה דברים והם אהיה אשר אהיה. והשנית ויאמר עוד אלהים אל משה. והשלישי לך ואספת ג"כ. שנוכל לומר שמשה כשאמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. רצה לשאול שלשה דברים שצריכין למי שרוצה לעשות דבר. והם יכולת וידיעה ורצון. כי אם לא יהיה לו יכולת אע"פ שתהי' לו ידיעה ורצון לא יספיק. וכן אע"פ שיהיה לו יכולת אם לא יהיה לו רצון לעשות הדבר ההוא וכן ידיעה לא יספיק. ומשה לא אמר אלא האחת העיקרית. והוא ואמרו לי מה שמו והוא היכולת. וזהו מה שמו המורה על יכלתו. בענין שמזה נדע שיש לו ידיעה ורצון. ולזה לא אמר אלא זו שהיא עיקרית ובה יוכר לו האחדות. ואולי משה היה רוצה לאמרם כולם. והקב"ה הבין דעתו וכוונתו ולא הניחו לגמור דבריו וקפץ ואמר אינך צריך להאריך יותר ואני אשבע רעבונך. והשיבו לכל הג' כנגד היכולת אמר ליה אהיה אשר אהיה שזהו השם הגדול שלו המורה על יכלתו ועל קדושתו ופרישותו על כל הדברים. כי כל שאר הנמצאים יש להם סבה אחרת למציאותם וכולם תלויים בו יתברך. והוא אין לו סבת תלייה בשום דבר. אלא נמצא מצד עצמו בכל זמן ובכל מקום בלי שינוי. וזהו אהיה אשר אהיה שהוא כמו ראש אהיה. וכנגד השנית שהיא הרצון. אמר ויאמר עוד אלהים. סבה שנית תאמר להם שיש לי חפץ ורצון לגואלם. אעפ"י שלא יהיו ראויים. מצד אהבת האבות. וזהו ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ואמר זה שמי לעולם הבטחה גדולה לישראל. כי לעולם יהיה השם נקרא עליהם. בענין שכל העולם יאבדו והמה יעמודו. אע"פ שלא יהיו ראויים. זכות אבותם מסייעתם להיות נקרא על שמם אלהי אברהם אלהי יצחק ויעקב. ולכן הקים אליהו י"ב אבנים למספר שבטי ישראל אשר אמר ה' אליו ישראל יהיה שמך לעולם על כרחם של האומות. וזהו זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. וכנגד השלישית שהיא הידיעה. אמר לך ואספת את זקני ישראל וגומר. פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. באופן שיש לי ידיעה ורצון ויכולת. ובזה ושמעו לקולך: ואמר שיאסוף את זקני ישראל. לפי שהם היה להם קבלת השם וקבלת הגאולה מיעקב ומיוסף בלשון פקד יפקוד אלהים אתכם. וכלל כל השלשה סבות בזה הפסוק. כנגד היכולת אמר ה' אלהי אבותיכם נראה אלי. וכנגד הרצון אלהי אברהם יצחק ויעקב. וכנגד הידיעה פקד פקדתי אתכם. וא"כ מהו שחזר משה לומר והן לא יאמינו לי. אחר שהשם אמר לו ושמעו לקולך והודיעו יכלתו וחפצו וידיעתו. למה חזר לומר והן לא יאמינו לי. אבל משה אמר כי לפעמים יאבד הדבר בשביל הייתור או בשביל המיעוט. ולכן בראשונה אמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. כי אין לי ידיעה. ובא השם למלאות חסרונו והודיע לו דברים גדולים משם אהיה ומשם יהוה. בענין שנראה שלא היה משה ראוי להשגת אלו הדברים מצד הייתור. ולכן אמר ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי כי יאמרו לא נראה אליך ה'. כלומר לא נראה לאיש קטן המעלה כמוך שם הגדול והנורא. ובעבור שיאמינו הוצרך לתת אותות. וזהו שאמר למען יאמינו וגומר. ומה שהוצרך השם לומר מזה בידך וכן שהוצרך משה לומר מטה. והלא הכל צפוי לפניו. י"א כי לפי שמשה רצה להשיג מהותו באומרו ואמרו לי מה שמו. בא השם להודיעו כי זה אינו מחוקו. כי אפילו מה שהוא בידו אינו יודע טבעו ומהותו. כ"ש שירצה לידע מהות האלוה. ולכן שאל לו מזה בידך והשיב לפי דעתו מטה שהוא ידוע אצלו. ולהודיעו שאינו משיג אמתתו. אמר השליכהו ארצה וינס משה מפניו. לאות שקצרה ידו מהשיג סבתו. וכן הבא נא ידך אל חיקך על זה הדרך. וכן אמרו כי הוצרכו אלו האותות. לפי שכל הבא לדבר בשם המלך יצטרך להביא בידו אות המלך להראות שהוא נאמן בשליחותו. והאות שנותן המלך. או שמו או טבעתו או שבט המשפט שהוא מטה המלך. שמו כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם. וכן לפרעה ה' אלהי העברים. טבעתו טבעת המלך וחותמו הוא. שהוא משנה חק הטבע ברצונו מה שאלוה אחר לא יוכל לעשות זהו חותמו שהוא שודד מערכות הטבע. ולכן עשה אלו הג' אותות לפניו ולפני העם. בענין שכולם ידעו שחותם המלך בידו. ולכן עשה שלשה כדי שלא יאמר אות אחת מקרה הוא. ומי שיכול לעשות ולשנות הטבע יוכל להוציא עמו ממצרים. מטהו ואת המטה הזה תקח בידך כי אין פועל בלא כלי ולכן נתן לו כלי אלהי. ואחר שמסר לו שמו וחותמו ומטהו מיד וישב אל יתר חותנו ע"כ. ורבותינו אמרו בענין המטה שנהפך נחש. שכאן רמז לו שעתיד ללקות על ידו בענין הכאת הצור. ולזה וינס משה מפניו לפי שראה ולא ראה. וכן אמרו שהודיעו בכאן יכולתו הגמור שהוא ממית ומחיה מוחץ ורופא. וכמו שזה המטה שהוא דומם החיהו השם ועשה נחש ממנו חי מרגיש. כן יכול לעשות עם שוכני עפר להחלימם ולחיותם לעתיד. וכן הודיעו שהוא מוחץ ורופא. וזהו הבא נא ידך והנה ידו מצורעת. ואח"כ והנה שבה כבשרו. וזהו ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה וכו'. ואמרו במדרש מי שאמר החמורה יאמר הקלה. אבל רמזו היחיה השם המתים כמו שהיו פסחים ועורים בענין שיכירום ואח"כ הוא רופא אותם. וזהו מחצתי ואני ארפא. וכן בכאן נראה שהוליך זה הסדר בראשונה החיה המטה. ואח"כ נתן רפואה למחץ היד. ואין מידי מציל. זה רמז למה שאמר והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת. כי כשיכה השם אותם ויהפוך יאוריהם לדם. יראו שאין מידו מציל ובזה יאמינו לו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך